Frame Of Mind - בלוג צילום

The Balcony Project - המרפסת


כבר שנים שאני חושב על כתיבת בלוג אבל איכשהו זה לא קרה. התחלתי, הפסקתי ובסוף מחקתי ולא הוצאתי החוצה. כמו רבים, אני מעלה תמונות בפייסבוק, לפעמים מוסיף טקסט קצר, אבל את מרבית הצילומים שלי אני שומר בהרד דיסקים, חלק קטן עולה לאתר.

וירוס הקורונה תפס אותי, כמו שתפס את שאר העולם, בשגרה של החיים. משפחה, עבודה, תוכניות, חלומות, אכזבות, הצלחות, כשלונות, מחשבות, ימים טובים, ימים פחות טובים, חיים.

לפתע הכל נעצר. ימי צילום בוטלו, הילדים הפסיקו ללכת לבית הספר, בת הזוג עובדת מהבית, רחובות מתרוקנים, חנויות נסגרות, בתי קפה ומסעדות עובדים רק במשלוחים או בכלל לא, בכניסות לסופרים אנשים עומדים בתור כדי להכנס ולהצטייד במזון. העולם הפך להיות סצינה מסרט אפוקליפטי, לא איכותי במיוחד. השגרה היחידה היא הטיולים היומיים עם הכלבות האהובות שלי, שכדרכם של בעלי חיים מעניקות אהבה ושלווה. ברוב הטיולים אני עם מוזיקה באוזניים, לא מרגיעה ולא שקטה, בועטת וממריצה.

אחרי ההתאקלמות הראשונית למצב החדש, הגיע הרצון לצאת החוצה ולתעד. צילום הוא לא רק העבודה שלי אלא צורך קיומי והדרך בה אני מביע את עצמי. למזלי, יש לי אישור להסתובב ואני מקפיד על כל הנהלים. שומר מרחק, מסתובב עם מסיכה וכפפות ולא מתקהל. אני מתנייד עם אופנוע וברגל, מביט בעולם החדש שנוצר מתוך המשבר הקיים ומנסה ללכוד אותו במצלמתי.

אני מסתובב בעיקר בתל אביב, עיר ללא הפסקה שאולצה לעצור. הרחובות שקטים, לא ריקים לגמרי, עדיין רואים אנשים, חלקם עם מסיכות וכפפות. הרבה שליחים, הרבה משטרה.

אני מסתובב ומצלם, רואה אנשים מסתגלים לדרך חיים אחרת שמנוגדת לאופי האנושי ובטח הישראלי שכל כך אוהב לגעת, להיצמד, להיות קרוב. פסיכולוגים וסוציולוגים עוד יכתבו רבות על השפעת המשבר הזה על המין האנושי מבחינות רבות. אני מבין שבתור צלם אני עדיין מחפש את הסיפור האנושי, אני רוצה לצלם ולשמוע איך אנשים עוברים את משבר הקורונה, אבל איך עושים את זה. אסור להתקרב וכמעט ואין אנשים ברחובות. אלו שישנם מעדיפים, בצדק, לחלוף על פניך בדרכם הביתה.

עליתי על האופנוע, המצלמה עדיין עלי מוכנה לשימוש מהיר במידה ואראה פריים מעניין. נוסע לאט, מביט סביב וממשיך לחשוב איך אני יוצר את הקשר האנושי ומספר במילים של המצולמים את הסיפור שלהם ואז אני נתקל בפריים הזה ...

אנשים לא יוצאים מהבית והמרפסות הפכו להיות מקום בו אפשר להיות בחוץ, לתת לשמש ללטף את הפנים ולחשוב על זמנים טובים יותר. בתל אביב יש הרבה מרפסות והרבה אנשים שמבלים בהן. אני מצלם ואנשים מספרים את הסיפור שלהם. זו הדרך שלי להתמודד ולהמשיך לעשות את מה שאני אוהב. אני קורא לזה פרוייקט המרפסת - The Balcony Project.

אני מצלם מהרחוב ושומר על מרחק ולא בא במגע עם המצולמים. אני שולח להם מספר שאלות אשר מאפשרות להכיר אותם ואת סיפורם.

בקרוב אתחיל לפרסם את הסיפורים והצילומים. אם אתם מעוניינים לקחת בזה חלק, אשמח שתצרו קשר. בינתיים, שמרו על עצמכם ועל הסביבה.